אבל….יש משהו במה שהוא אמר. אני קצת חברה של דכאונות. כשמישהו בא אלי עם דכאון אני מקשיבה, מטפלת, עוזרת. עם שמחה – אין לי כל כך מה לעשות חוץ מלהגיד ביובש: “איזה יופי. אני ממש שמחה בשבילך”. זה רק אני? לא נראה לי. ישראל של 2012 היא חברה לא מפרגנת. אנחנו מעולים באסונות. תנו לנו צונאמי ביפן, אנחנו שם. רעידת אדמה בתורכיה? תיכף נגיע עם הציוד המשוכלל שלנו. נתגאה ונעזור. אבל אף אחד לא יספר לך שהוא קיבל העלאה. לא יספר לך כמה כסף באמת יש לו בבנק. אם חברה ירדה במשקל, נגיד לה כל הכבוד, אבל כל עוד היא לא יותר רזה מאתנו. חברה שנכנסה להריון נגיד לה “מזל טוב אחותי!” אבל אם זה משהו שגם אנחנו רוצות, נקנא עמוק בפנים. אם מצאנו דירה ממש טובה, נסתיר את זה עד שהיא תהיה סופית שלנו. אנחנו קוראים לזה “עין הרע” כאילו איזו עין מיסטית מכוונת את חיינו. אבל אין פה מיסטיקה, זו העין שלנו.

הכל מתנהל בתחרות, כי אם אתה מרוויח משהו זה בוודאי על חשבון מישהו אחר.
האם חינכו אותנו לא לפרגן או שזה ב-DNA שלנו? נדמה לי שזה הולך אחורה אחורה, סליחה על הביטוי – עוד מהיותנו יהודים נרדפים. תמיד בתחושת קורבנות. תמיד עם רחמים עצמיים, תמיד בתחושת דפקו אותי. בכביש למשל, כשרכב חתך אותך, נדפקת. אם אתה חתכת ועבר חלק, הרווחת-דפקת. אתה תמיד או דופק או נדפק. למדנו לכבס את זה יופי ולקרוא לזה “חום”, “חבר’ה”, “שכונה”. פחות כמו שצריך לקרוא לזה: “בהמיות”, “חוסר כבוד”, “זלזול”. לפני שנה ביקרתי בארצות הברית, מדינת הנימוס, או כמו שכאן נהנים לכנות אותה “צביעות”, “קיטש”, “חוסר אמת”. באמת? לא בטוח. כולם מחייכים, הכל מסודר. נכון, זה אולי לא הכי סחבק או חברמן שיש, אבל זה בסך הכל נעים. נעים לא לחיות בתחושת ה”דפקו אותי”. יש תור, תעמוד בתור. אתה הרי תגיע בסוף.

אני עומדת בשדה התעופה בסן פרנסיסקו , בתור לצ’ק אין. פתאום מגיעה דיילת ואומרת באנגלית מחוייכת: “אם מישהו ממהר, פתחנו עוד דלפק”. אני לא ממהרת, הטיסה שלי יוצאת רק עוד שלוש שעות. כנראה גם אף אחד אחר בתור שלי לא ממהר, כי איש לא עובר לתור השני. גם אני לא זזה. “איזה יופי”, אני חושבת, “בארץ כבר היו מתנפלים על הפקידה הזאת. איזה יופי לחיות ככה, זה אחלה וייב”. אחרי חמש דקות, היא חוזרת, עם אותה הודעה: “אם מישהו ממהר, בואו לפה”. אף אחד לא זז. גם אני לא. אחרי חמש דקות נוספות היא חוזרת שוב, והפעם לפני שהיא פותחת את הפה, אני כבר מתכופפת מתחת לחבל, בדרך לתור החדש. יש גבול לאיפוק שלי. “נו, מה הם סתומים?”, אני חושבת על כל האמריקאים שנשארו בתור מאחוריי, “איזה פרייארים!”. קיצרתי את התור. דפקתי את המערכת. יופי לי. יש לי שלוש שעות לשרוף על ספסל. מעולה.
אני לא רוצה להיות חברה של דיכאונות. אני מפרגנת, באמת, מכל הלב. ואם אני מקנאה, אז אני אומרת גם את זה. אני מקנאה . לא מתביישת. שמחה ומקנאה. בישראל שהייתי רוצה, אני מקווה שאצליח לפרגן בלב שלם יותר. אני מקווה שכולנו נצליח להיות כאלה. סתם כי זה יותר כיף.