אז היינו סופשבוע בצימר. מאוד רציתי נוף. פשוט לשבת מול נוף. לא בריכה פרטית ולא ג’קוזי ולא מכונת קפה ולא קופוני נופש לטיול טרקטורונים.  פשוט מרפסת עם נוף. כשהגענו אל אותו צימר גילינו 3 בקתות. לאחת יש נוף. לשניה קצת. לשלישית כבר זה נוף לחניה ולשכנים שעושים קידוש. נחשו מה קיבלנו? נכון, קידוש.

 אמרתי לבעלת הצימר הלוא היא גברת צימר שאני מאוד מאוכזבת כי נסענו שעתיים לא בשביל להרגיש אצל הדודים שלי. והיא רק ניסתה לנחש מאיפה אני מוכרת לה. אחד הדברים המעצבנים בלהיות סטנדאפיסטית מפורסמת זה שאת לא יכולה להתעצבן.  נלקחת ממך הזכות הבסיסית לעצבים בפומבי. מה שאנשים עושים פה כמו זבל אני לא יכולה. אבל זה לפעם אחרת.  בעלת הצימר כמובן התגוננה והתעטפה בשלל טיעונים- למה לא דיברתם איתי בטלפון? הנה יש פה נדנדה מרחק דקה הליכה עם נוף, אנשים מתים על הבקתה הזאת. אבל אז הגיע ה-טיעון ה מנצח- ״תראי איזה צימר, היא אמרה, בואי תיכנסי הצימר מפנק. תכלס כמה זמן את יושבת בנוף? שעה?? רוב הזמן את בצימר.״

אחרי שהתעצבנתי חשבתי על הטיעון הזה. כמה הוא גאוני. באמת כמה זמן אתה יושב בנוף? ולמה צריך חדר שינה? אתה הרי רוב הזמן בסלון. ומה זה זוגיות ? כולה שעתיים ביום? וילד ? יש לך אותו רק באוגוסט. ומה זה החיים? כולה כמה שנים וזה עובר. אז תודה לך גברת צימר על תובנה מהממת. אין שום ערך לכלום. כי הכל בסך הכל זה שעה שעתיים.  

וזאת תובנה שלא הייתי מגיעה אליה בחיים אם היה לי נוף. אז תודה