מה זה בכלל “צניעות”? צניעות איננה התכסות. צניעות היא מצב תודעתי כל כך יפה, של ענווה, של לדעת את מקומך בלי צורך לצעוק אותו ושל למידה ויכולת לקבל ביקורת. כן , יכול להיות שיש גם כללי לבוש לעניין הזה שמן הסתם גם חלים על גברים למרות שלא ראיתי רב מפרסם הלכת צניעות לגבר. כך או כך, שוב בציונות הדתית בוחרים להתעסק בטפל, בחיצוני, ולא במהות. אחותי הקטנה למדת בדיוק באותה אולפנא שאני למדתי. היא הולכת עם חולצות שלושת רבעי, שחייבות לכסות את המרפק. זה החוק החדש. ”למה?” אני שואלת אותה, “למה כשאני הלכתי עם טי שירט רגילה זה היה סבבה ועכשיו זה מוקצה?”. “זה לא צנוע”, היא אומרת לי, “אלה החוקים”. לאט לאט החוקים הופכים להיות נוקשים, הבנות מתכסות יותר ויותר. ומי מחליט? לא אלוהים, הרבנים. אני רוצה להיות עדינה במה שאני הולכת לומר כרגע, עדינה אבל ברורה. האיסור הזה על צניעות שמפרט הרב אבינר נועד גם לשמר את האישה ובעיקר למנוע מהגבר פיתויים. לצערי הרב, הציונות הדתית, שמתהדרת בפתיחות ובגיוס לצבא היא חשוכה כמו כל כת אחרת. אולי אפילו יותר. ברגע שסוגרים בנות במקום אחד וסוגרים בנים במקום אחר, המיניות מודחקת עד כדי לא מדוברת בכלל, והאיסורים הולכים וגדלים כדי לא לשים מכשול. או אז צצים כל המכשולים ומתחילות לצוץ המפלצות.
כשאישה הופכת להיות חפץ. החל מגיל 3 אלוהים ישמור, חפץ שיש לכסות אותו בחוקים מוקפדים – כך היא נתפסת בעיני הגבר.
כולם מדברים על החושך של החרדים, כי נוח מאוד לתקוף אותם עם השגעונות שלהם: טלפון כשר, הדרת נשים, מדרכות נפרדות. כל זה קורה רק אצל החרדים, נכון? אבל הנה פרט שחשוב לדעת: בציונות הדתית, כמות ההטרדות המיניות ומקרי האונס הולכים ומתרבים. וההשתקה הולכת וגוברת. הבושה נהיית דרך חיים. הצניעות הפכה להצנעה.
נתקלתי לצערי הרב מאוד מקרוב בכמה מקרי התעללות מינית בתוך החברה הזאת. כל המוסדות פעלו להשתקת המקרה. כל הגורמים המעורבים ממשיכים להתפלל כאילו לא קרה כלום, ממשיכים לעשות הקפות שניות בשמחת תורה. והוא, החלאה, ממשיך ללכת לבני עקיבא, ממשיך לעבוד, ממשיך לתת דרשות בבית כנסת. כי אכשהו הרבה יותר קל לפרסם הלכות צניעות לאישה מאשר להוקיע מפלצות . אצלנו? אצלנו אין מפלצות. אלנו יש רק אנשים שנכשלו. או מקסימום רב שאהב את התלמידים שלו קצת יותר מדי.
כשאסור, הדם הרע מתחיל לזרום. וכשמפרסמים הלכות צניעות לילדות מגיל 3, אז זה ברור שגם ילדה בת 8 הופכת להיות אוטומטית לאובייקט מיני שיש לכסות אותו.
גם ברגעים אלו כשאני כותבת אני נתקפת עצב וכעס ותסכול לנוכח כל מה שקורה בחברה בה גדלתי שללא ספק מצמיחה אנשים נהדרים אבל איכשהו מצליחה כל השנים האלה לא להיות עם היד על הדופק ולאבד כל אחיזה עם המציאות. אולי במקום להתעסק במה האישה לובשת יתחילו להתעסק באיך הגבר צריך לכבד אישה. סליחה, באיך אדם צריך לכבד אדם. אבל כאן, הרב אבינרי – זה לא דת, זה סתם להיות בן אדם טוב.
שמרו על הילדות שלכם.

מזמינה אתכם ללוח ההופעות שלי – לחצו כאן