ואז אני רואה את הפייסבוק ואני חסרת אונים , כולם נגד כולם , כולם נגד כולם , כולם יודעים כולם שונאים וכולם צודקים וגם אני בינהם . יודעת . צודקת . אז זהו .שאני לא יודעת כלום . אני יודעת שאני לא ישנה . סבל .סבל סבל סבל ואז אני רואה את החיילים , ואז אני רואה את המשפחות ואני רואה סבל וסבל. ולאט לאט זה מתקרב. ועכשיו ראיתי את המשפחה של הדר גולדין ונשברתי. ילד הופך ברגע לאייקון. הוא לא אייקון , הוא אדם. וארוסתו ,עדנה היא חברה של אחותי . ואחותי הנשמה הכי טהורה שאני מכירה . והיא וכולם מסביבי נשרטים לאט לאט. דרוכים . בכוננות. בקריז. בלחץ. מדינה בקריז. מחכים לניצחון. אני לא יודעת אם יש נצחון. אני לא יודעת כלום. מחר מגייסים למילואים את הבנזוג של אחותי . שהלך עכשיו לנחם משפחה של חבר שלו שנהרג אתמול. והאחיות הצעירות והיפות שלי הולכות ומאבדות חברים ואת השפיות . ואני בכלל ילדת פרחים , מה אני עושה.מה אנחנו עושים. לא יודעת כלום. נשאר לי רק להרים את הראש ולהיות אופטימית. אבל מה אני יודעת.