השבוע היה לי רגע מפחיד. רגע חידוש חוזה. נפגשנו עם בעל הבית עם חשש כבד. הוא יעלה, הוא לא יעלה ? המזגן התקלקל. להגיד לו? אולי לקנות לבד מזגן חדש ולתת לו עוד אחד במתנה? מצב הדיור בארץ, וכן , אני אומרת בארץ, בכל הארץ. הוא מחפיר . אנשים כמונו שעובדים, מתפרנסים בכבוד ומנסים לצרוך ולייצר תרבות ישראלית,לא מפסיקים לרדוף אחרי הזנב. סיפורי האימה שמסתובבים הם לא יתוארו. העלאה פתאומית של עשרות אחוזים בשכר הדירה. אז מה אם יש חוזה. רוצים? יופי . לא רוצים? יש לי בדיוק זוג שרוצה לשלם יותר. הפקדה של 30,000 שקל ערבות לשכר דירה. אתם חייבים לקנות את כל הרהיטים ורק ככה תוכלו להיכנס לדירה. תמלאו טפסים, תביאו מכתבי ממליצים , תצבעו את השיער לוורוד ואז אולי נחזיר לכם תשובה.
הפכנו להיות עבדים של בעלי הבתים והתחושה היא כאילו הם עושים לנו טובה בכך שהם מארחים אותנו בדירותיהם המתקלפות. וכל מה שנשאר לנו הוא להביט בעיניים מושפלות ולהגיד: תודה. תודה.
אז לא , תודה.
כשהייתי נערה הייתי חלק מנוער הנרות, הנוער שבכה , התרכז בכיכר רבין, הדליק נרות ושר חרישית. והיום נוער הנרות שינה צורה לנוער הדירות. אותו נוער שגדל ולמד , ורכש מקצוע, ורכש נסיון חיים, טייל בעולם , פגש אירופאים ששכר הלימוד האקדמי שלהם הוא אפס, ששכר הדירה שם הוא בפיקוח ואי אפשר להעלות אותו ככה סתם, כן , גם בלוס אנג'לס, גם בניו יורק, באמריקה שאתם כל כך רוצים להיות דומים לה.
אותו נוער לא שותק יותר.
אני מקווה שלא נשב באוהלים ונשיר שירים ונתאחד רק לצורך החוויה, שהפעם המחאה תהיה מחאה. וזה תלוי בממשלה ובהחלטותיה אבל זה תלוי גם בנו. אל תסכימו לכל תנאי. אל תהיו עבדים, אל תהנהנו ותגידו אמן.
ודי כבר עם השטות הזאת של לכו לפריפרייה. רוב חיי גדלתי בפריפרייה, וצר לי לומר לכם היא הופכת להיות יותר ויותר יקרה ועדיין מנותקת. למה כל כך קשה במדינה של 400 ק"מ לחבר את הפערים? לייצר תשתית של תחבורה נורמלית, להשקיע כסף לא רק בבניית קניונים אלא גם בחינוך , בבתי ספר, בתרבות?
הפעם , מנהיגים יקרים, אנחנו שואלים את השאלות. ואתם? מוזמנים לצעדת המחאה במוצ"ש. או שאולי אתם רואים כוכב נולד?
